נשר מוכיח שוב שהוא מאסטר בבניית דרמות אנושיות. עבור הצופה הישראלי מדובר גם בכתב אישום נגד הממשלה המכהנת בעת המחדל. כתב אישום שלא ממש מזיז למבקרים מעבר לים. בשביל הוליווד ואירופה, הפצע הלאומי שלנו הוא בסך הכל "מוצר חד-צדדי" (פרו-ישראלי, רחמנא ליצלן), ולפיכך הניחוש הוא שהסרט יתקשה למצוא מפיצים בינלאומיים. המבקרים הזרים אפילו הגדירו את פתרונות העלילה והקתרזיס של סוף הסרט כ"מאולצים ומלודרמטיים" - תובנה קרה ומרוחקת, למרות מחיאות כפיים סוערות בבכורה בפסטיבל טורונטו.

תובנה שמזכירה שבחוויה הישראלית הזו של השביעי באוקטובר קיים אלמנט עמוק, הנעוץ בתודעה הקולקטיבית שלנו, ששום זר לא יבין ואף סרט לא יוכל לתרגם עבורו.

ב"האהבות שלנו" נשר לא יכול ליהנות מהמבט הפוסט ציוני שאפיין כמה מסרטיו הקודמים. אין יותר מקום לביקורת על האתוס, משום שהאתוס עצמו עולה באש. ליטרלי.

אבל למרות הצרימות הסגנוניות המעטות, רגעי השיא מותירים חותם בלתי נמחה. חותם סופי של המעבר הכואב שלנו החוצה מהבועה הכאילו מערבית והכאילו פוסט ציונית הישר אל הפוסט טראומה ואל הזר שפשוט לא יבין.