מתי לרותי ברודו יימאס מעצמה? זה חייב לקרות מתישהו. גם אדם שמאוהב בעצמו, בקולו, בנוכחותו, אמור להתעייף בשלב מסוים מהצורך הבלתי פוסק להופיע, להתראיין, להישמע, להיראות, לספר שוב ושוב את אותם סיפורים, למחזר את אותן תובנות, למלא עוד כמה דקות של זמן מסך, זמן פודקאסט, כתבה בעיתון. כמה אפשר? ידוע שאצל אנשים מסוימים ההצלחה לא מצליחה לספק את הרעב אלא רק מגדילה את התיאבון, וברודו לא שובעת. לכאורה, הנה אישה שעשתה את זה ביג טיים. קרייריסטית, סלבריטאית, ביזנסמנית. ובעצם, היא ישות אומללה. יש לה תלות עמוקה, פתולוגית, באופן שבו היא נתפשת בעיני הקהל הרחב. היא חייבת להוכיח שהיא עדיין מעניינת מישהו, עדיין רלוונטית, עדיין ראויה לתשומת לב. עצם החשיפה היא עבורה הישג שצריך לשחזר נונסטופ. והעובדה שאין לה משהו חדש לומר? זו לא סיבה להפסיק לדבר. העיקר שיש מישהו שמקשיב. כל עוד יש מצלמה ומיקרופון, היא תדבר גם אל הקיר.