מיקומך באתר

1. בלוגים
2. ידיעת "הארץ"

ב־1949 יצאו כחצי מיליון ישראלים חדשים לקלפיות. "הציבור העברי הרגיש שזוהי שעה היסטורית", דיווח "הארץ"

ב־25 בינואר 1949, בשתיים אחר הצהריים, נכנסה אישה לקלפי מספר 31 בתל אביב. האישה, שבאה לקלפי עם שני תינוקות, גילתה כי היא המצביעה האלף עד לאותה שעה. ראש ועדת הקלפי החליט להעניק לה מתנה מיוחדת. ב"הארץ" דווח כי הוא "הגיש לילדים שוקולדה ולאישה קופסת סיגריות – מתנה לבעלה". בקלפי מספר 24, שהייתה בבית כנסת, סירב אחד המצביעים לחבוש כובע והתעקש להצביע בגילוי ראש. "קצין משטרה, שהיה במקום, הוציא את האיש בכוח וזה ויתר על ההצבעה ובלבד לעמוד על שלו", לפי הדיווח. למעט שתי ה"תקריות" האלה, הבחירות עברו בסדר מופתי.

היו אלה הבחירות הראשונות בתולדות המדינה, הבחירות לאסיפה המכוננת, שהתקיימו בעיצומה של מלחמת העצמאות. לפי נוסח הכרזת העצמאות האסיפה אמורה הייתה לשקוד על הכנתה של חוקה למדינה הצעירה. אבל משהתברר שחילוקי הדעות גדולים מדי והחוקה אינה עומדת להתקבל בקרוב, הכריזה האסיפה המכוננת על עצמה שהיא הכנסת הראשונה.

מה היה על הפרק בבחירות הראשונות? שר החוץ הראשון, משה שרתוק, הציג את הנושא שבועיים לפני הבחירות. "האסיפה המכוננת של ישראל היא שתכריע בשאלה הגדולה אם על ישראל להסתפק בגבולות הנוכחיים ועל יסודם לעשות שלום או להמשיך במלחמה עד כיבוש ארץ ישראל המערבית כולה".

"ברוח חגיגית ובמלוא האחריות הכרוכה במעשה האזרחי והמדיני הלכו אתמול מאות אלפי בוחרים במדינת ישראל ובשטחים המוחזקים. אנשי צבא ואזרחים, בעיר, בכפר, בקיבוץ, במחנה הצבאי, בעורף ובמחנות מאחורי החזית ובמשלטים, לאלף הקלפיות, להצביע ולבחור 120 צירים של האסיפה המכוננת, היא הפרלמנט הראשון למדינת ישראל העצמאית" – כך דיווח "הארץ" למחרת הבחירות. הביטוי "השטחים המוחזקים" התייחס לאזורים שצה"ל כבש, אשר חרגו מתחומי המדינה היהודית כפי שנקבעו בתוכנית החלוקה של האו"ם. בהמשך 1949, עם קביעת קווי שביתת הנשק, הם סופחו למדינה.

יצחק גרינבוים, שר הפנים, אמר שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שניתנת זכות לבחור ולהיבחר "גם לבני עם הנמצא במלחמה עמנו", בהתייחסו לערבים. ב"הארץ" ציינו גם כמה "קוריוזים" שקשורים להצבעת הערבים וציינו כי "נמצאו ערבים שהצביעו בעד רשימת האצ"ל" וערבים אחרים שבחרו ב"בחזית הדתית המאוחדת היהודית".

במאמר המערכת של "הארץ" הרעיפו שבחים על יום הבחירות ש"עבר בשקט ובכבוד" בתל אביב. "הציבור העברי הרגיש, שזוהי שעה היסטורית... הוא הרגיש את משמעות יום זה, שבו נועד לו התפקיד הראשי... הוא הלך לקלפי כמי שיודע את חובתו… כל אחד הרגיש עצמו חלק ואזרח של עם זה, שהקים מדינה, הגן עליה תוך מלחמה קשה, ואירגן… בחירות דמוקרטיות חופשיות בעוד צבאו מגויס ודרוך לקרב. מתחת לפילוג השטחי קיימת הכרה של אחדות בגורל ואחדות במעשים ואף התעמולה הצעקנית והבלתי אחראית ביותר לא הספיקה לעקור ידיעה תת הכרתית זו מלב ההמונים. וזה הלקח המעודד של יום הבחירות. משום כך הלך איש איש לקלפי תוך החלטיות, אך ללא איבה לרעהו, אשר הצביע בעד רשימה לא שלו. כי הוא ידע כי כולנו בני עם אחד, בעלי גורל אחד ושותפים, כל אחד לפי יכולתו, בעלילותיה הגדולות של מדינת ישראל".

שיעור ההצבעה בבחירות האלה היה הגבוה בתולדות המדינה: 86.9%. המנצחת הגדולה הייתה מפא"י, שקיבלה 46 מנדטים. אחריה – מפ"ם עם 19; חזית דתית מאוחדת (איחוד של כל המפלגות הדתיות והחרדיות) – 16; חרות (לימים הליכוד) – 14; ובסוף הרשימה הציונים הכלליים – 7, המפלגה הפרוגרסיבית – 5, ספרדים ועדות המזרח – 4, מק"י (המפלגה הקומוניסטית) – 4, רשימה דמוקרטית של נצרת (מפלגה ערבית שהייתה מפלגת לוויין של מפא"י) – 2, ולבסוף כמה מפלגות שקיבלו מנדט אחד בלבד: רשימת הלוחמים (של יוצאי לח"י), ויצו והתאחדות התימנים.

ב־27 בינואר הכריז מאמר המערכת על "כישלון הקיצונים" בהתייחסו לתוצאות הבחירות של מפלגת הימין חרות בראשות בגין ומפלגת השמאל מפ"ם בראשות משה סנה. "העובדה הבולטת ביותר בתוצאות מאבק הרעיונות היא כישלונם של הקיצונים משני האגפים. עם ישראל הוכיח, שאין לגנוב את דעתו בתעמולה רבתי… פופולאריות זולה ותוכניות דמיוניות... סנה ובגין הם המנוצחים האמיתיים במלחמת בחירות זו. אסיפותיהם היו מלאות וגדושות. עיתוניהם התחרו אלה באלה בביקורת־סרק ומדועותיהם כיסו את הקירות, הרמקולים שלהם זיעזעו את האוויר. היישוב ראה, הקשיב, והביע להם את חוסר אמונו ביום ההצבעה".