יש שתי דרכים להבין את 7 באוקטובר, והבחירה ביניהן תקבע, בין היתר, אם תרצו לראות את בנימין נתניהו שורד את הבחירות הקרובות. האופן שבו אדם מפרש את אותו יום הוא תמצית השקפת עולמו.

לפי הפרשנות הראשונה, 7 באוקטובר הוכיח שהסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו פתיר – שאין עוד טעם לנסות לפייס את הפלסטינים, כי השנאה לישראל עמוקה מדי.

לפי הפרשנות השנייה, הוא הוכיח שאי אפשר להמשיך להשאיר את הסכסוך ללא פתרון – כי השארת מיליוני פלסטינים במצבם הנוכחי תוליד אסון פעם אחר פעם.

אלה מסקנות כמעט הפוכות, אך אותו יום מחריד סיפק תחמושת כבדה לשתיהן.

לגישה הראשונה – אף שאינני דוגל בה – יש סוג של בסיס מוצק. גם מי שתמכו במשך שנים בהסדר עם הפלסטינים, נדהמו לנוכח השמחה שהפגינו מחבלי חמאס בזמן שטבחו במשפחות, תיעדו בעצמם את מעשי הזוועה, התקשרו להוריהם כדי להתפאר בהם, וגררו חפים מפשע לתוך עזה, שם התקבלו בצהלות.

זעזוע עמוק עוד יותר קשור בתמיכת הציבור הפלסטיני בזוועה. סקרים הצביעו על תמיכה של רוב עצום – נתון שחיזק אצל ישראלים רבים את התחושה שדו־קיום פשוט אינו אפשרי. אלה איבדו כל אמפתיה כלפי הפלסטינים – ולא מעטים אימצו את הרעיון האפוקליפטי שנדרש תופת מטהר. המלחמה האכזרית שבאה לאחר מכן בהחלט שיקפה משהו מהלך הרוח הזה.

עם זאת, גם הגישה הנגדית חזקה. התמיכה בזוועות משקפת שמצבם של הפלסטינים נעשה בלתי נסבל במידה כזאת שאסון, בצורה זו או אחרת, היה עתיד להגיע. לישראלים רבים קשה לשמוע את הטיעון הזה, ובצדק מסוים: הוא אינו מסביר באמת את חמאס, שהיה נלחם בישראל בכל מצב, גם אם מרצ הייתה בשלטון. אבל הוא עשוי להסביר בהחלט את התמיכה.

זה גם מסביר לפחות חלקית את הצלחתה יוצאת הדופן של מלחמת התעמולה שניהלו חמאס ותומכיו. יש כמובן גורמים נוספים, מאנטישמיות ושנאת המערב ועד השפעה זרה וכספי נפט ערביים. אבל למציאות הבלתי מתקבלת על הדעת שבה חיים הפלסטינים יש ללא ספק תפקיד מרכזי.

שקריות התעמולה הזו ברורה: כבר ב־9 באוקטובר, עוד לפני שישראל סיימה לזהות את חלליה ולפני שכוחותיה נכנסו לעזה, החלו להתפשט ברשת האשמות שישראל מבצעת "רצח עם". משם הן עברו לפעילים, ארגונים לא־ממשלתיים, אנשי אקדמיה, ולבסוף גם לממשלות. ב־13 באוקטובר כבר נערכו בלונדון הפגנות נגד "רצח עם". ארבעה ימים לאחר מכן קיים המרכז הערבי למחקר וללימודי מדיניות בקטאר כנס שכותרתו "המלחמה בעזה: התרסה והתנגדות פלסטינית מול רצח עם וגירוש מתוכננים".

כשצה"ל נכנס לבסוף לעזה, הוא מצא עצמו מול אויב שבנה את שיטת הלחימה שלו בדיוק כך שתמקסם גם את מספר הקורבנות האזרחיים בצד שלו. צה"ל נתקל במאגרי נשק, מרכזי פיקוד ומשגרי רקטות בתוך בתים ושכונות צפופות, ובתוך או מתחת לבתי חולים, בתי ספר, מסגדים ומתקני או"ם. בזמן שלוחמי חמאס נעלמו במנהרות שמתחת לבתי המגורים, כל ילד שנהרג, כל בניין שהתמוטט וכל הורה שהתאבל הפכו לחלק מכתב אישום מתגלגל נגד ישראל, ששודר בזמן אמת למיליונים ברשתות החברתיות.

האסטרטגיה של חמאס הייתה להשתמש במספר הקורבנות כדי לבודד את ישראל בעולם ולהציגה כמדינה המבצעת רצח עם. בין המטרות: להרחיק את יהודי ארה"ב מישראל, ובסופו של דבר אולי גם לערער את התמיכה האמריקאית בה (שקשורה במובהק לעמדת היהודים).

לתוכנית הזאת היה מרכיב נוסף, כזה שאני נתקל בו שוב ושוב בראיונות בטלוויזיה הבינלאומית, ובמיוחד ברשתות כמו אל־ג'זירה: 7 באוקטובר אולי היה נורא, נאמר שם, אבל הוא היה תגובה לסבל רב־השנים של הפלסטינים. באופן מרתיח המלחמה רק חיזקה את הטיעון הזה במעגל קסמים. קצת בדומה לאינתיפאדה השנייה – שאותה יזמו הפלסטינים למרות הצעות מרחיקות לכת של אהוד ברק למדינה עצמאית, הם מקבלים "קרדיט" על סבל שהם מביאים על עצמם.

אז נכון שהפלסטינים מדוכאים. אבל חמאס אינו מגן עליהם. חמאס עצמו הוא חלק מרכזי מהסיבה למצבם. בדומה לימין הישראלי, הערמומי הרבה פחות, גם הוא מבקש למנוע את חלוקת הארץ. מטרתו אינה הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא חיסולה של ישראל, יחד עם מדינות נוספות באזור, והקמת ח'ליפות רחבה.

עד כאן, הכל מתאים להסברה הישראלית. אלא שהבנת טבעו של חמאס אינה הופכת את המציאות שקדמה ל־7 באוקטובר לסבירה.

בגדה חיים כשלושה מיליון פלסטינים לצד כחצי מיליון מתנחלים יהודים, ללא זכויות שוות, ועדיין תחת שליטה צבאית ישראלית, לפחות עקיפה. הרשות הפלסטינית, בתפקודה היומיומי, דומה יותר למנהלת מוניציפלית מאשר למדינה. בשנים האחרונות הפלסטינים מתמודדים לא רק עם השתלטות על אדמות, אלא גם עם טרור ממש מצד מתנחלים יהודים קיצונים, בזמן שהצבא והממשלה בישראל מעלימים עין.

בעזה, יותר משני מיליון פלסטינים חיים מאז 2006 תחת מצור קשה שמטילות ישראל ומצרים בשל שלטון חמאס ברצועה. המצור לא הצליח להביא את האוכלוסייה להתקומם נגד חמאס – הארגון אכזרי מכדי לאפשר זאת – אבל הוא הפך את חייהם לאומללים, הוליד את הדימוי של עזה כ"כלא באוויר הפתוח", ובאותה שעה נכשל במטרתו המרכזית: למנוע מחמאס להתחמש.

המציאות המטורפת הזאת חוללה טראומה מקבילה בשני העמים. הפלסטינים – שגם כך נטועים בחברה שמרנית שאינה נוטה לפשרות – נדחקו במספרים גדולים לייאוש עמוק דיו כדי לתמוך בתנועה כמו חמאס, שהיא באמת בעלת שאיפות רצחניות כלפי יהודים.

אצל הישראלים קרה דבר מקביל. רבים מהם אינם רוצים עוד לחשוב ברצינות על הפלסטינים, אלא במונחים של ביטחון וענישה. יש שמדברים בגלוי על גירוש. אמפתיה נתפסת כנאיביות. 7 באוקטובר הוציא במידה מסוימת גם את הישראלים מדעתם – בדיוק כפי שחמאס קיווה.

זו גם הסיבה לכך שהאופוזיציה הישראלית – שרבים בה עוינים עמוקות את נתניהו ואת שותפיו הקיצונים – חוששת כמעט לגעת בסוגיה הפלסטינית במערכת הבחירות שתסתיים החודש, ב־27 באוקטובר.

וכאן מתחברות שתי הפרשנויות של 7 באוקטובר לבחירה שמונחת כעת בפני הישראלים. במשך חלק גדול מהקריירה שלו פעל נתניהו מתוך הנחה – גם אם לא תמיד ניסח אותה במפורש – שאין צורך לפתור את הבעיה הפלסטינית; מספיק לנהל אותה. אם הלקח הוא שהעוינות הפלסטינית אינה ניתנת לשינוי, אז תפיסה זו שורדת אפילו את הכישלון הקטסטרופלי.

זו אינה בדיוק תוכנית שלום. זהו יותר כיוון: לשמר את האפשרות להיפרד בעתיד מהפלסטינים, ולהותיר אופק מדיני פתוח. הבחירה היא בין מעגל מוות קבוע לבין סיכוי למשהו אחר. אחרי הבחירות, אם נתניהו וקואליציית הימין ההרסנית שלו אכן ייעלמו, יהיה צורך להתמודד עם הסוגיה בדרכים חדשות ויצירתיות.

בסופו של דבר, הגישה לסוגיה הזו מעידה על היות האדם פסימי או אופטימי, מגיב או יוזם, מקובע או מסוגל למחשבה מקורית. דבר אחד בטוח: ייאוש אינו מדיניות. אם למציאות הנוראית כאן לא תהיה בסופו של דבר תשובה מדינית, אין לנו עתיד כאן.